אני מקיימת פגישות פרטניות עם בני זוג שרוצים לטפל במשבר הזוגי שעובר עליהם. העבודה עם כל אחד מהם – הפגישה הפרטנית, נועדה לשרת את החיבור ביניהם ולשפר, באופן משמעותי, את הקשר הזוגי. באופן זה, בו כל צד לוקח אחריות מלאה על חלקו ומתקן אותו לטובת הזוגיות, יש חיבור מחודש ונכון יותר לזוג.
בפגישה פרטנית אני שומעת את הנרטיב האישי של כל אחד מבני הזוג, ונחשפת בה גם עמדתו של כל אחד מהם. לפעמים מגיעים לטיפול בני זוג, כשמטרת אחד מהם שונה: למשל, האישה חפצה בשימור הסטאטוס הזוגי כדי לשמור על מסגרת חיים נוחה, אך אין לה עניין בבן הזוג עצמו. התוצאה של עמדה כזו היא שאין לאישה מוטיבציה לשנות דבר בהתנהלותה כדי לקרב את בן הזוג אליה, כי ממילא אינה רוצה בו. בשל כך, כל ניסיון של הגבר להשתפר ולהתקרב אל האישה יהיה עקר, שכן... היא אינה רוצה בו.
הדברים נכונים גם במצב שבו עמדת הגבר נחשפת, ומסתבר שהוא מעוניין במסגרת של זוגיות רק כדי שיהיה לו עוגן נוח להיבטים פונקציונאליים, אך אין לו עניין באישיותה של האישה או בקירבתה. לכן, לא משנה עד כמה תיענה האישה לצרכיו ותנסה להתקרב אליו, הוא לא יגלה עניין בה, אלא רק במסגרת שהיא מספקת.
במקרים כאלה, בהם אני מבינה שאחד מבני הזוג מעוניין רק בשיפור תנאי השירות בבית, או ב"שקט תעשייתי", אין תהליך זוגי. במצב שבו רק צד אחד מעוניין בקירבה ובטיפוח הקשר הזוגי, לא יכול להתקיים תהליך זוגי. אף מטפל לא יכול לגרום לבן זוג לרצות את בת הזוג, ולהיפך. זו ציפייה לא מציאותית מטיפול זוגי.